← חזרה

13/02/2026 - תרבות 2

קהילה כפי שהתייחסתי אליה ברשומה הקודמת היא דבר שביסוד הגדרתו לא יוצרים אותו בכוח. הוא נבנה עם הזמן, עם הרצונות והצרכים של האנשים.
כן אפשר לקחת חלק ולנסות ליצור משהו, זה יעשה אדם שיש לו מה להביע ויש לו צורך בחיבור לקבוצת אנשים שהוא חי איתם, דבר שבעיני נראה כל כך טבעי.
ומשום מה, וברשומה האחרונה אמרתי זאת כנראה בזלזול ובשפיטה, בישראל ואולי בעולם המערבי כולו, מנקודת המבט שלי - אין קהילה.
יש קהילות. כדורגל או תחביבים אחרים (בישול, מסיבות טבע, דת, …) יוצרים קהילות.
אז למה אני בוכה? כי אני לא חלק? אולי. למה אני לא חלק? לא היה דבר שאני רוצה לקחת בו חלק ? או אולי בכוונה שלא רציתי להיות חלק מדבר שיכניס אותי לקהילה מסוימת… אין לי מושג.

אחזור לתמונה בראשי - תושבי העיר סלטה, או השכונה, מתכנסים בכיכר - שרים יחד ורוקדים. קודם התלוננתי על כך שאין לי (יותר נכון לדבר בעד עצמי, מאשר ה״לנו״ הקודם) את זה. עכשיו אשאל למה אני צריך את זה.
כן, זו נראה לי דרך הרבה יותר נכונה(! ואני משתמש במילה הזו ביראה רבה) לחיות.
מאשר לבזבז את הזמן שלנו על הספה בבדידות. להתחבר לאנשים שחיים לידי. אני לא מדבר על להכיר את החיים הפרטיים של השכנים שלי, אולי זה גם יהיה חלק מזה אבל אני מדבר רק על הבסיס שחסר בעייני, משם יקרה מה שיקרה ועייני לא רואות עדיפות להתפתחות הדבר. אני לא מעוניין בכך כרגע.

מה אני יכול לעשות? אני תקוע על הספה (אפשר גם להגיד - במירוץ). מה אני רוצה לעשות עם זה ? כרגע כלום, אני מקווה שעם הזמן אהיה מספיק ערני וקשוב לי. אם זה יקרה - ויהיה חסר לי הדבר, לא אשכח ממנו ואפעל למענו.
אם מטרת החיים היא אושר (אני לא מסכים לחלוטין עם משפט פשוט שכזה, אך לא ארחיב כרגע) אז הדרך להשגתו היא הכרת עצמך. רק כך תוכל לשים לב לדברים שבאמת מפריעים לך, ולפעול לשיפור המצב.
אני לא חושב שהמצב הדיפולטי שלנו הולך בכיוון הזה, אנחנו לא בנויים בשביל להיות מאושרים - אלא בשביל לשרוד. ולכן, צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להתקדם במסע זה, הרבה יותר קל לכבות את המוח ולא לנסות לנבור בעומקי נפשנו, זה חודרני ולא נעים.